Thursday, 1 December 2016

What's with Finland and depression/alcoholism?

I don't get it. Finland has the best social services system ever. It has an amazing education system, and dedicates attention and resources to things like 'noise pollution'. It's beautiful, humane pleasant; and yet, I think of all the Finnish people I've met, perhaps one did not have a family member who died of alcoholism, for example. And every single Finnish person I met had experienced severe depression in some form or another.

Wikipedia tells me Finalnd is ranked around 30th in the world with suicide rates, with three times the amount of suicides more than Israel.

How can a country that does everything so right have such a high percentage of its populace suffer alcoholism and depression, and both so severely? People say 'it's the weather' - it's cold, gloomy and dark half the year - is that truly it?

The bottom of the suicide list is dominated by Muslim countries: Saudi Arabia, Syria (!), Lebanon, Iraq, Egypt. Sunny countries, all of them - but ones where human rights are considerably less valued. Is it only the weather? Really?

This rant comes because I interacted with two highly-intelligent, terribly depressed Fins this week. Every single Fin I met was intelligent and quite wonderful, and their being so prone to the worst a human psyche can offer is so frustrating.

I wish someone could find the answer and fix it.
.

Tuesday, 22 November 2016

Gah! There were. Like. So. Many people. Who pissed me off this week. Well, two, but that's far more than the usual in the past two years, and the fury was immediately translated into sadness and then I spent days sitting on the sofa and eating, because I'm yet to find another outlet for bummer.

And I'd love to rant about it, I would; I'd like to be able to spill out all my thoughts and 'that's unfair' and gush and wallow in my own righteousness, but doing that in public always bites you in the arse. I think even doing that in private bites you in the arse; and perhaps, even, doing that when you alone are the only audience bites you in the arse.

I wish I could be a four years old and stand there and throw a tantrum and yell "SHE WAS MEAN TO ME! AND HE'S A DICK!" and cry. But I can't. And there's no outlet, not even alone.

So I eat.

Grump and rant and hnnng.
.

Friday, 18 November 2016

October-November Blender Dump

This week's been awesome; with the LARP out of the way, I have no obligations and no plans whatsoever, and am free to do what I love most - Blender art with the occasional break for playing Warcraft. And something fantastically lucky happened: someone poked me in-game and asked for Blender support, but turns out they know much more than I do, including programming. I connected them with Marlamin, my own friend and treasure when it comes to digging Warcraft files and developing tools for making art, and now Marl is trying to make even more tools to make my life far easier. It always feels like christmas, when he gives me a new tool; so this week I'm one happy camper.

But until that's done - the blender dump from the past month or so.


I discovered how to model things on a surface, and suddenly I can make backpack straps and other paraphernalia that sits directly on the body. I practiced this by making Seeyra this crazy jewelry, and since it looked very nice and courtesan-y, I spent an hour tweaking some in-game dress into her scandalous nightgown. I'm very happy with this.


The Bloodstorm Clan commission reminded me how important it is to work with a person you understand. I had fun making the hair and other details, but aside from that, I think the end picture I produced isn't very interesting, which is a shame.


Our guild is a remake of an older one with the same concept - archaeology. The older one had this 'gnomecorder', a military issue type radio, which in the new guild everyone thought was a walkie-talkie - so I made the image for everyone to see how large it is ('small' doesn't feel like cool steampunk! In fantasy, if it's technology and small, I think it's better to be magic). 

I don't know how to model, but luckily, Warcraft has enough engineering items, so I combined engineer workshop parts with a jukebox's parts. And so everyone's clear on how large it is, I made Edvann model it for us:


Then we have Khadrun and Sister Lombard learning the truth about jailer demons' size. I learnt nothing new or exciting in making this one, aside from being reminded that I should learn to make my own bump maps. 



Funnily enough, there's a sketch of our characters from nine years ago (almost to the day), with rather similar expressions; I love such little closures. I also love remembering I've been friends with someone for nine years.



Next is Sejda, Kiddo's character - another friend for ten years, from the very same ancient, mythological guild; this isn't brilliant, artistically speaking, but I love having the tools to capture moments I'd like to remember. But! I did have to model a tongue, and since I didn't fix its colour, it turned out way too red. Something to remember, although I kind of hope I won't have to model tongues too often, it feels a bit intrusive.


I have several close friends in the guild - husband, Kiddo, Khadrun - but there's one player I've never met and yet her descriptions, emotes, demeanor and liveliness made me fall entirely in love with her. Every little thing she does is magic, the short story she wrote about her actress character's performance on stage being no exception. I spent two hours combining three different garments and some glitter on this dress and it's not quite what I had in mind, but it tells the story well enough.



Look at that texture! What a mess. I wish I had the patience to make that necklace properly 3D.


Next we have Harrigan saving Nicolette. It's a wonder I've been blendering for a year and this is my first 'man-carry-woman-rescue-hurr' picture - I'm an old fashioned romantic and have sketched a hundred like this one since I was twelve - but this one's challenge was Harrigan's scarring, because it's asymmetrical, and wow human textures, except for faces, are not. Plus, I combined textures from a roast turkey, peeling car paint and crumpled plastic bags to make those burns. Still not optimal - gotta work on the contrast on the edges - but again, it tells the story, so I'm pleased.



Another personal favourite is this one, because I discovered there is an OCEAN GENERATOR in Blender! I had a field day with that one. I discovered that giving the water a glass material works nicely, and then slapped some foam texture on top of it all. Of course, the cool transparency of the water is entirely invisible in the final lighting, so I'll just have to find an excuse to make MORE OCEANS. And I got to toy with the gryphon model, and I managed a rather cool pose on poor Beatrice. I'm even okay with her lighting, which doesn't happen often.


After every expedition I make a post-expedition photo, stemming from one I saw from a real dig, with everyone looking sweaty and happy and bandanas on their heads and dirt on their overalls and it just felt so atmospheric. The concept changed a lot since we rarely play the actual archaeology, but I still make the end photo to sort of encapsulate the feel of the whole expedition. So here's us after Azsuna:


The fun about this one was making the broken pottery shards Nicolette is sitting next to; I didn't want to manually have to slice a jar and arrange the pieces, and to be fair, Blender pretty much has tools for everything that's stupid to do manually - you just have to dig the tutorials. So I found something called Quick Explosion, then something like 'drop to floor', et voila. 

Another bit of fun was making that artefact in the centre - our own guild's legendary artefact! - and I know it looks exactly like that treasure chest from Ulduar, but it totally isn't, look, here's a closeup. Many tweaks, and I remade the gears and slapped on the rune circles and all.



I try not to make too many images of my own character (it feels too self-worshippy); this one had to be done though - my character mind-frying a dreadlord's brain with guilt. And her being the angsty goth that she is, she's all I am so sorry to be hurting you! Please crane your head lower so I can better rip your brain apart. And her hand looks weird because I still don't know how to resize body parts without them distorting horribly when moved.



But that demon. That demon. Wow monster models have a very limited range of expressions (mostly 'mouth open' and 'mouth closed'). I needed more control in this one's case, so I took a human head (those have many controllers on their face and allow a lot of creativity with expressions) - slapped the demon texture on it, then stitched that head to the demon body. It was very fiddly and clanky, and certainly needs more work if I ever want to make better demon closeups; it's a fun future project I can look forward to. File that alongside the MORE OCEAN.

I later got to use it while making the main villain's portrait (same guy, mind). Aaaand I forgot to blend the face and the head. That's what they call in Hebrew 'only half a job done'.



So those 'polaroids' I've posted here are part of our guild's 'The Story So Far' page, which I've made art for (because visuals sink into our mind better than words). I had a field day making those, but I'm posting the one I'm least pleased with, because it has an issue that's been bugging me for a year now, and I still haven't managed to solve it: when the lighting on certain facets on the model goes bonkers. It could be normals, or shading, or whatnot, I tried it all and got it wrong and it's driving me nuts; this could be such a lovely model if I didn't have that pesky issue.



So that's the art from the past month; I'm all hyped about new tools from Marl, and we have an expedition starting in three days, which usually ends with lots of fun art to make. Then there's commissions, which I do in a rather lazy and enjoyable rate, and the endless joy of tackling Warcraft with friends. Life is fun.






Sunday, 13 November 2016

פסטיבל העונות

. אז הלכתי ללארפ.

כשהייתי בת 14, גרתי בחור בקצה העולם. מה שעניין אותי היו דרקונים והאפשרות לחיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ, ומה שעניין את הילדים האחרים היה בגדים, סקס וגלישת גלים. זה היה בודד ולא נעים, וכשאיכשהו גיליתי את קיומם של משחקי דיאנדי 'חיים' והצטרפתי אליהם, זה היה לגלות שאני לא לבד בעולם. הם היו בני עשרים, התלבושות היו חרא, הרולפליינג היה מלא דאחקות ולא הייתה אימרסיה בשיט, אבל הם היו אינטליגנטיים, מעניינים, מתעניינים, וזו היתה אבן דרך מאד משמעותית בחיים שלי.

שיחקתי משחקים חיים עד גיל עשרים וארבע, בערך. התלבושות השתפרו, עדיין לא הייתה אימרסיה בשיט, והקהילה הלכה ונמלאה ילדים; זה כבר לא הרגיש כמו בית, וכבר לא גרתי בחור, אז הפסקתי לבוא.

עברו חמש עשרה שנה ואז באו שפריצי והדכאון של 2011 וההשמנה הפסיכית, והתחבאתי בבית ולא הלכתי לשום דבר חברתי בערך חמש שנים. ולפני חודשיים, כשקבוצה משחקני הארדיאנדי של שנות התשעים, האנשים שעיצבו את הילדות שלי, התחילה לשחק משחקים חיים שוב, לא העזתי להצטרף; אבל אחרי הרבה פחדים באתי לומר שלום במשחק עצמו, והרגשתי אפופה אהבה וחום אפילו בזמן הקצרצר שהייתי שם, וחשבתי... זה מרגיש כמו בית.

אז ללארפ הבא - זה שהיה שלשום - באתי.

המשחקים לא נראים אותו דבר. יש השקעה הרבה יותר גדולה בתלבושות ופרטים. זה גם נקרא 'לארפ' ולא 'אר'. וזה היה משחק קטן במושגים של ימינו, בערך שבעים איש. ועוד בשלב ההכנות ידעתי שזה לא זה; לא הייתה לי אנרגיה להכין תלבושת מושקעת, או לחשוב על הדמות שלי, או להכיר את העולם. רק רציתי לבוא ולהרגיש אהובה ורצויה. בבית.

לא הרגשתי דחויה; אבל חום זוהר לא היה. היו רגעים, הבלחות, בהם הרגשתי שאני שוב האדם שופע הבטחון שהייתי - כשאיפרתי אנשים, כשציירתי קצת תפאורה, כשצילמתי רגעים קטנים שתפסו סיפור או הבעה, שכתבתי פואימה מנובזת. ובסוף היום השני, ממש לקראת סוף המשחק, יצא שכמה אנשים גרמו לי להרגיש טוב. אבל לבד מזאת... זה היה די בודד. לכולם יש חברים; חברים של ממש, אנשים שהם אוהבים, שנמצאים כאן ומשחקים איתם. לי יש חברים כאן - לפחות שתיים - אבל הן היו עסוקות בשלהן, ונסיונות קטנים לרקום משחק משותף נתקלו בחוסר מזל או בדחייה והרגשתי כל כך לבד. האדם היחיד שנראה שמח לשחק איתי בכל רגע נתון היה שרולו, וזה מצחיק בהתחשב בהיסטוריה, אבל אני שמחה כי אחרת הייתי מרגישה ממש לבד. ופאתטית, וכולנו יודעים ש'פאתטית' זה הטריגר הכי מחורבן שלי. אולי זה איזון קארמתי, בזעיר אנפין. אבל מאחר שבכל זאת יש היסטוריה, הקפדתי להסתלק מרגעי המשחק עם שרולו אחרי חמש דקות לכל היותר. לא רציתי להיות תלויה בו.

התלבושות היו מושקעות כל כך. המכאניקה הייתה מושקעת, והרולפליינג של כל הנאפסים היה פשוט נהדר. אצל השחקנים, מצד שני...

מה שהכי הפריע לי היה כמות ותדירות האוף-פליי; אולי זה רק בקבוצה שלי, אבל שם היה 90% אוף-פליי, ואפילו רגעים של משחק דמות הופרעו תדיר בשיחות חוץ-משחק, לפעמים אפילו באותו משפט, באותה נשימה, כך שלא ידעתי אם אני מדברת עם השחקן או הדמות, לא ידעתי אם להגיב בתור אני או בתור הדמות שלי. כל כך ככה, שלאיש לא הפריע שאני מכוונת מצלמה באמצע סצינת רולפליינג, באור יום מלא; כולם רגילים לזה. אני לא.

תפאורה הייתה, אבל היא טבעה במחנה הצבאי שבו נערך המשחק; וכתמיד, קירות ניילון וחוטי פלסטיק חשופים, אורות חשמל, טלפונים ניידים, שמיכות מודרניות - כל כך הרבה 'מסביב' שיש למחוק. זה תמיד היה; אבל פחות, באנטיפטרוס; פחות גם בשאר המקומות בהם שיחקתי.

המשחק הסתיים בתרועות מצד כולם, כולל אני; זו לא הייתה חוויה רעה, רק מוזרה ומנתקת, איכשהוא. חיפשתי חום ולהרגיש שייכת, וזה לא עבד. אבל היו כמה דקות מתוקות עם שתי פיות, ולרגע הרגשתי מקובלת, מוערכת, רצויה; ועמדתי בסוף והרעתי בכנות עם כולם.

אני כאן בשביל להוכיח לעצמי שאני יכולה לצאת מהבית, ובשביל והחוויה, לא בשביל אימרסיה, זה מה שאמרתי לעצמי. אין אימרסיה בשיט, זו אקסיומה; כל השנים במשחקים חיים היא תמיד מגיעה בפריימים, אף פעם לא בסרט רציף - אבל מעולם לא ראיתי אותה מקוטעת כל כך. וזה די קלקל - קלקל הכל, חשבתי.

טעיתי.

סוף המשחק, וכולם הולכים לאכול לפני הפירוק; ולא רציתי פרידות, או התרועעות נוספת עם זרים ידידותיים שהם לא מה שחיפשתי, לא חום וקירבה אמיתית. אז התחפפתי הביתה; אחד משחקני שנות התשעים הסיע אותי, והשמש זהרה והמוסיקה הייתה מצויינת וקשקשנו על המשחק שהיה, על ג'תרו טאל ועל עלילות הגבורה של השבט שלנו, והמושב האחורי היה מלא מגינים ותחפושות, ופתאום נשטפתי נוסטלגיה; הנה אני, והבחור הזה שהכרתי לפני עשרים שנה ולא דיברנו מאז, נוסעים באוטו עם מוסיקה אירית בחזרה מארדיאנדי; סגירת מעגל או הומאז' - לא הייתי בטוחה, אבל זה היה נחמד. לא עמוק או אמיתי במיוחד, אבל נחמד. וככל שדיברנו יותר על רגעים במשחק - ותזכרו, אין אימרסיה בשיט - נוכחתי לדעת שהיו שם סיפורים יפים-יפים, שלמרות שלא שוחקו כמו שצריך, הדמיון שלי פרש עליהם פילטר מושלם ופתאום הם היו סיפורים מיתיים, אמיתיים, של פסטיבל קלטי מלא פיות. רק כך, ברטרוספקטיבה, הדמיון שלי מחק את קירות הניילון וחוטי החשמל, את הבדיחות המיותרות על סקס, את כל מה שלא התאים; ומה שנותר היה מלהיב, מלהיב מספיק כדי לספר לבעלי בהתלהבות גוברת כל מיני רגעים, ואפילו לנסות לצייר.

אולי ככה זה; אולי צריך ללכת לשם בידיעה שחווית הסיפור, האימרסיה, מתרחשת רק אחרי סוף המשחק. שכשאני שם, אני יכולה ליהנות מהקהילתיות, תחושת ה'להיות חלק ממשהו גדול ויצירתי ועשיר', אפילו אם אני לא מוברגת בו כמו האחרים. ואולי אני צריכה להיות בקבוצה שמעדיפה יותר אימרסיה, שמקפידה יותר על 'בלי אוף פליי'.

ואז היה פייסבוק. העליתי את הצילומים שלי, ו... אני לא רגילה למדיה הזו, אני לא רגילה לתקשורת קצרה וצרה של לייקים; אני לא רגילה לכמה לאנשים לא איכפת אם הם כותבים בשגיאות נוראיות, או לקרוב לאפס תגובה למשהו שהלהיב אותי. וככל שנקפו השעות - והימים, כי עברו שניים מאז - כל פעם שנכנסתי לקרוא הרגשתי יותר לבד. ואולי זו הסיבה שבסוף מצאתי את עצמי עוזבת את המחשב, את הנסיונות להיות פרודקטיבית ולעבוד; הלכתי לספה לנוהל הדכדוך הקבוע, היינו טלוויזיה ואכילה רגשית. אני חושבת שפייסבוק לא עושה לי טוב. ואני לא מדוכאת, לא ממש; אני רק... לא מכירה את העולם הזה, לא שייכת אליו, ומרגישה קצת מוזר וקצת... לבד.

יש עוד משחקים בעתיד, ואני רוצה ללכת אליהם; אבל הם ארוכים נורא ואין לי איך לברוח מהם באמצע, ויש המון חוקים ועולם לקרוא, ובעיקר... אני לא רוצה להרגיש לבד. כל התלבושות הנהדרות וה-acting המצויין של הנאפסים לא יכולים לכפר על תחושת אי-השייכות הזו, התקשורת הרדודה שרחוקה ממני שנות אור. אני רוצה להרגיש בבית.

יצאה לי רשומה שלילית ומלאת יללות, וזה לא משקף את איך שאני מרגישה - זו הוצאת קיטור, כי הרי אין טעם שאומר משהו מזה למי; המארגנים והנאפסים היו נהדרים, ולא מתפקידם לכפות הקפדה על אין-פליי; והאדם היחיד שיכול לגרום לי להרגיש בבית הוא אני. השאלה היא רק - האם תהיה לי מספיק התלהבות כדי לתדלק את העבודה הלא פשוטה שנדרשת כדי להרגיש בבית בקהילה מסויימת (שבאופן בלתי נמנע יהיו בה אנשים לא לטעמי).

נו. שאלה יהיו הצרות שלי בחיים.





Thursday, 10 November 2016

Seriously? Trump is the president of the United States?

Is this a bad joke? A racist bully with a sexual harassment record and childish temper control was elected president of the USA? Dude, suddenly I feel that us, with our ridiculous Bibi emperor and a bunch of people with criminal record in the Knesset are not alone. I thought in decent countries this couldn't happen.

Very alarming, very depressing.


.

Tuesday, 8 November 2016

It's been a while since the last QQ post, no?

Guy comes around to get LARP costume made. I love him; he's seen me at my worst and still loves me loads. And it's been sixteen years. So no worries.

But I slept very badly. And I got all tense. And he arrives and whoosh costume and whatnot and he leaves after an hour and I'm like 'hey, my stomach feels funny' and then I'm throwing up and crying and it takes me two hours to get back to normal function after a full blown by-the-book panic attack. And I sit there and cry helplessly and feel pathetic and horrible and what the fuck is this shit and so on, then I call dad and he says it's PTSD. Classic, standard PTSD. And the devil in my head says 'what's the big fucking deal, you had your heart broken sixteen years ago, stop whining' and I'm, like, 'fuck you, it wasn't the broken heart, it was the feeling helpless and humiliated and not knowing what the fuck was going on with my head and the bloody psychiatric medicine and all the shit possible and it's got nothing to do with the guy he just triggered something' and devil goes 'hey, are you throwing up again' and I'm going 'fuck you' only I'm not because my mouth is full of sick.

It's not the guy. It's not the broken heart. It was the fear of feeling 'what's happening' and having zero control of everything my body and mind were going through.

But I'm not the same person. And it won't happen again. And that pinch of it this afternoon, it passed. And it's okay. And I should bloody forgive myself what happened in 2003, because only today I realized how deep and fucked up it is, and it wasn't his fault, but it wasn't mine either. I wish I could stop feeling so ashamed of that.

But every time something bad happens, every time I think about it, I get happy. Really; because I got through it, somehow; I got through 2003, and it was worse than losing my mom, worse than anything, and I'm healthy and happy and doing what I love and I married a man I fall in love with every day anew, and the guy from 2003 is the sweetest thing and we're pals and it's okay. And that's one of my most powerful insta-uplifts; I got through 2003. Fuck you, world. Fuck you, mind. And if anything like it happens again, I'm far better equipped to handle it. Even if I get stupid, embarrassing panic attacks because it somehow surfaced.
.

Wednesday, 2 November 2016

Sugar and Gluten free

It's been 4 months since I started fat school, the 10-lesson class that taught me that sugar and gluten make you hungry and addicted, and that all the other diets I have ever tried rely on will power, which is a finite source, and hence why most people fail them at some point. I've also been taught it's vital to have a mental process accompany that, because if you drop sugar and gluten but still eat when you're not hungry, you'll remain fat.

I'm trying to say I lost 12 kgs so far, with zero effort. Rehab from sugar and all things gluten isn't easy, but the result is that I get hungry twice a day, and I found out that two eggs are perfectly enough to fill me when I'm hungry. Yes, I can go a full day on two eggs and three sausages. Without being hungry at all. Without feeling deprived or punished, without ever having to hold back on eating, or to eat disgusting dietetic food. I have burger with cheese and bacon twice a week (I'd have more but it's expensive). In short - I don't need to rely on will power. And I don't exercise, and I don't do anything special, and the weight loss just... happens.

Fucking magic.

The horrible side effects of gross overweight have started vanishing. No more crazy chafing and horrible medicine; no more knee pain. Soon I will be able to fit into some of my older clothes. This feels like getting out of prison.

I have 40 kgs more to go, but the best part is - it doesn't feel like a marathon anymore. In every other diet it felt like 'gods, I have [insert the amount of time it takes to lose 40 kgs here] months of this - of having to eat chicken breast and lettuce, of having to train thrice a week, of abstaining from food that tastes nice'. It was like being constantly in a state of emergency, driving towards a finish line after which I can start enjoying life again.

It doesn't feel like it now. There's no finish line; seeing as this diet is 'eat only when you are hungry, and stop when you are full', then my body will stop losing weight at the point it's right for it - and that point might well be far from my fantasy of 65 kgs. It could be 80, as far as I know. But getting there - it's easy. It's no effort. It's not suffering until the finish line. It's living my life normally, enjoying the food I eat, and the weight loss is kind of a side effect. Amazing.

So I'm happy and enthusiastic and hopeful. And true to the lessons I took, I'm trying to live my life as if I'm already human sized and not a rhinoceros; so far, it seems to work. Hooray.
.